מאיפה הכל התחיל
על רקע הניסיונות הסוערים של החיים, לא יצאתי כקורבן של הנסיבות, אלא כאדריכלית גמישה של גורלי. כל פיתול וסיבוב, כל מכשול וניצחון, הזינו בתוכי נחישות בלתי מעורערת להפוך כאב למטרה. מונחית על ידי המצפן של החוויות שלי, חצבתי דרך חדשה – דרך שהובילה אותי לפתחה של המרפאה שלי לטיפול רגשי. עם קירות מעוטרים בגוונים של אמפתיה ומעוטרים באומנות של הבנה, הקליניקה שלי עומדת כמקלט למחפשי נחמה. כל צעד שעשיתי כדי לבנות את המקלט הזה היה הצהרת ניצחון על המצוקה, עדות לרוח האדם הבלתי מעורערת, ומגדלור של תקווה לאלה שנוטים בים הסוער של עצמם. מבעד לדלתות המרפאה הזו, אני מושיטה את ידי לכל מי שמעז לחלום על ריפוי, ומוכיח שגם בעיצומם של הסופות העזות של החיים, חופי החוסן המוארים בשמש ממתינים למי שיעז להפליג בים הגאולה שלהם.
אנשים תמיד יגידו לך שהם יודעים איך זה מרגיש, אבל כל עוד הם לא במצב שלך הם יכולים רק להבין-לא לדעת. ואתם? אם הגעתם לכאן, אתם מכירים את הרגע הלא נעים הזה? הלחץ לפני ראיון עבודה/פיטורים/מבחן/פגישה חשובה.. תכפילו אותה, בזמן לא מוגבל. התמוטטות עצבים זה לא סתם סלנג, זה אמיתי. זה קיים וזה מזעזע. זו הרגשה של מחלה של הנפש. כשכולם אומרים לך זה בראש, קום, תלך, תעשה. לא. זה לא כזה פשוט, זה גהינום. ההרגשה היא כאילו שורפים אותך חי עם מצית. לאט. הרגשה שאין חמצן, הלב על מאתיים, כמו אחרי ריצה אבל אתה בכלל שוכב במיטה. הרגשה כאילו פיזרו עלייך מיליון נמלי אש והם שמחו להישאר, לזמן בלתי מוגבל. סחרחורת, כאילו מינימום חיסלת בקבוק כשאתה לא שותה אפילו מים, מיובש. כאבים בכל הגוף, כאלו שמגיעים עם סימנים כחולים, רק בלי סימנים. כי הנפש נלחמת, מבפנים. בחילות, ללא הקאות. קילוגרמים שיורדים, חוסר תאבון, אפילו למתוק, למה? נימולים ומגרות בחצי מהפנים, זה מעצבים, אבל הם לא עוברים. איך מתפקדים? גלי חום וקור, לא מובנים. הרגשה של שיגעון מבפנים. קריסת מערכות. איתות של חוסר אונים, חולשה, הרגשה של תקיעות בלופ נורא שאין בו מוצא. סבלנות נועדה לזמנים בהם אנחנו עצבניים אבל חלק מהדרך להבראה היא לדעת שסבלנות כאן כדי לעזור לנו להתמודד עם המצב, ביחד.
*נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד, אך מיועד לנשים וגברים כאחד.
כתבות
"אני לא יודעת כמה זמן אצליח לשרוד ככה, אבל אני לא מתכוונת לוותר"(צילום פרטי)
